דיוויד ריץ׳
בחמישי האחרון (19.11.2020) הלך מאיתנו גדול המנטורים של מתופפי ישראל, מורי ורבי – דיוויד ׳הכהן הגדול׳ ריץ׳.
הקריאה לבוא להיפרד מדיוויד ברגעיו האחרונים הגיעה אליי במסנג׳ר באמצע יום עמוס תלמידים, וחשתי מיד צמרמורת וחוסר ריכוז. כעבור זמן קצר כבר יצאה הודעה שדיוויד נפטר. קשה להשתחרר מהאובדן.
את דיוויד היכרתי בשנת 1982 כשהייתי בן 14 בהמלצת תלמיד שלו, ניסים ׳ניס׳ אהרון, שעבד בחנות גיטרות באידלסון והמליץ לי ׳רק דיוויד׳ כששאלתי אם מכיר מורה מקצועי לתופים (אחרי שנה וחצי אצל מורים חובבנים).
דיוויד הזמין אותי להגיע לדירתו שברחוב בן יהודה בתל אביב. את הדלת פתח איש גדול מימדים חביב וחייכן, עם מקטרת ומשקפי ראיה עבים. דיוויד האמריקאי דיבר במבטא אנגלוסקסי כבד, מלווה בגמגום קל.
במרכז הסלון עמדה מערכת תופים עתיקה, עם שמו באותיות דפוס וראשי התיבות DR מודפסים על העור הקדמי של הבייסדראם (כיאה לכל מתופף ג׳אז מכובד).
את השעה שלפני השיעור שלי תפס אז ניר צדקיהו, אז צפיתי בדקות האחרונות של השיעור שלו והבנתי שהגעתי סוף-סוף למקום הנכון.
בגלל ששפת אמי אנגלית, דיוויד ואני דיברנו באנגלית במהלך השיעורים, מה שגרם לי להרגיש בבית. ומרגע שהוא הבין שגם אני ׳כהן׳, החיבור ביננו קיבל משנה תוקף, כשהחל להוסיף לשמי שם-תואר – איסר ׳הכהן׳ טננבאום. במילה אחת קטנה קיבלתי מדיוויד תחושה של גאוות יחידה. דיוויד שאהב לתת כינויים לכולם החליף בהמשך את שמי ל-HAIRCUT כאשר שיערי עבר כבר את קו הכתפיים. מאז ועד שיחתנו הטלפונית האחרונה לפני מספר חודשים היה זה שמי הרשמי השגור בפיו.
השיעורים אצל דיוויד בבית נמשכו מספר חודשים עד שבישר לי שהוא פותח בית ספר לתופים ברחוב פינסקר, והשיעורים עברו לשם.
ב׳מטרונום׳ היכרתי את צוות המורים המייסד שאול שובל ויקי קופ, ומאוחר יותר גם את איתן ׳איצקו׳ איצקוביץ׳ (משלושתם קיבלתי תרגולים והשלמות בכל פעם שדיוויד נסע לארה׳ב למספר שבועות).
בשיעורים אצל דיוויד התמדתי בעיקר כי התחברתי לאיש, להוויה שלו, לשיטת ההוראה, להומור, לשטותניקיות. ריח המקטרת הדלוקה דרך קבע בפיו הפך להיות הקטורת של מטרונום ובמרתף כולו. ואני התאהבתי בריח הזה ונשמתי אותו פעמיים בשבוע במשך ארבע השנים שלמדתי אצלו, עד שהתגייסתי.
זכור לי שהלימוד אצל דיוויד היה רפטטיבי, סיזיפי.
יסודות / ספר / מקצב
יסודות / ספר / מקצב
יסודות / ספר / מקצב
שיעורים קצרים של 30 דקות. ישר ולעניין, אבל עם הרבה קלילות והומור.
אם הייתי מאחר, לא היה משלים לי את הזמן. אם הייתי בא לא מוכן או עם נקע ביד משיעור ספורט, היה שולח אותי הביתה, לא לפני שהיה גוער בי גערת אב דואג, שמוסיקאי אמיתי צריך לשמור על הידיים והרגליים שלו.
זכורה לי במיוחד תקופה בה למדנו אילתור סולואים ב16 תיבות. הדהים אותי דיוויד כשהיה יוצא מהחדר לפעמים לשיחת טלפון באמצע הסולו שלי, וכשחזר לחדר היה יודע בדיוק באיזו תיבה אני.
אי-אפשר לשכוח תרגילים שלימד, כמו התרגיל הראשון בטריולות על המערכת; מקצב ה-סולט פינאטס האהוב; ויסודות על הפד שהיה קורא להם ׳תרגיל שלי׳, במבטא אמריקאי כבד. עד היום אני מקפיד להעביר הכל הלאה לתלמידיי ולספר להם מי זה דיוויד. מעכשיו, זה כבר יהיה בלשון עבר, וזה בלתי נתפס.
תודה למאיר, שלומי, עודד ויקי שהחיו מחדש כל אחד בדרכו את הקהילה העצומה הזו.
תודה דיוויד על כל ההשראה והשמחה שהכנסת לתיפוף של כולם.
געגועים 🖤
